עבור לתוכן

חיפוש בפורום

מציג תוצאות עבור התגיות: 'המשפט'.

  • חפש לפי תגיות

    כדי לשמור תגית יש ללחוץ על מקש האנטר
  • חפש לפי משתמש

סוג תוכן


פורומים

  • פורומי מערכת
    • בעיות בהרשמה
    • חדשות ועדכונים
    • מדריכים ותמיכה כללית
    • בית המשפט
    • פניות לצוות המשחק
    • פניות לצוות הפורום
    • דרושים לאמיו ישראל
  • אמיו כללי
    • אתגרים ופעילויות
    • הודעות משתמשים
    • חוויות מהמשחק
    • קניה ומכירה
    • גילדות, אליאנסים וקרבות
    • יריד המכירות הענקי
  • דיון, עזרה וייעוץ
    • דיונים ומה שבראש
    • עיצוב גרפי
    • לימודים וצבא
    • תמונות הגולשים
    • מחשבים כללי
    • מולטימדיה, גאדג'טים וסלולאר
    • תוכנות להורדה
    • חדשות ואקטואליה
  • פנאי ובידור
    • ספורט
    • מוזיקה
    • סרטים וסדרות
    • הומור וחידות
    • תזונה ובישולים

לוחות שנה

  • לוח איוונטים

Product Groups

  • כינויים Nicks
  • שחקנים Characters
  • חבילות תרומה והטבות

קטגוריות

  • פתרון תקלות התחברות נפוצות
  • טיפים ומדריכים לשרת המשחק
  • מדריכי שימוש באתר הבית
  • מדריכי שימוש בקהילת הפורומים
  • מדריכים לרכישת חפצים וקרדיטים
  • מדריכים בנושאים שונים
  • ארכיון מדריכים

מצא תוצאות ב..

מצא תוצאות ש..


תאריך שנוצר

  • התחל

    End


עודכן לאחרונה

  • התחל

    End


סנן לפי מספר של...

הצטרף

  • התחל

    End


קבוצה


מגורים


תחומי עיניין


עיסוק


מין


שם במשחק


סוג שחקן


גילדה


תפקיד בגילדה

נמצאו 2 תוצאות

  1. איך אפשר להיות שופט בלי לראות את הנאשמים? אם תשאלו את ריצ'ארד ברנשטיין, שופט בבית המשפט העליון במישיגן, זה אפילו עדיף. בראיון מיוחד הוא מספר איך זה עובד, מסביר למה אנשים עם מוגבלות הם מאושרים יותר, ומספר על הקשר המיוחד שלו עם עמוד הפייסבוק הישראלי "סיכוי שווה", שנלחם למען העסקת אנשים עם מוגבלות ריצ'ארד ברנשטיין היה עורך דין במשך 15 שנה. היום הוא שופט בבית המשפט העליון של מישיגן, פעיל נלהב לשילוב אנשים עם מוגבלויות בעבודה, ואיש מעורר השראה מהסוג שלא פוגשים הרבה. ריצ'ארד ברנשטיין הוא גם עיוור מלידה. "בשנים שבהן הייתי עורך דין הבנתי שאנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים חווים במערכת המשפט המון אתגרים וקשיים", הוא אומר בראיון מיוחד ממישיגן, "הרבה שופטים לא הצליחו להבין את המאבקים המיוחדים שאותם אנשים צריכים להתמודד איתם בכל יום", הוא מספר. התובנות האלו הן שהובילו אותו לתפקיד שלו. במישיגן, בשונה מישראל, השופטים נבחרים לבית המשפט העליון בבחירות, כמו המושלים. "הרגשתי שזה מסוג הדברים שבהם באמת אוכל לעשות שינוי, ושאפילו רק עצם העובדה שארוץ לבחירות ואעבור בכל המדינה, תוכל לשנות את נקודת המבט של אנשים על מוגבלות", אומר ברנשטיין. "אמרתי לעצמי שזו דרך נהדרת לגרום לאנשים לראות מוגבלויות משמעותיות כמו שלי באור אחר. אז החלטתי להגיש מועמדות לתפקיד הזה, כי הרגשתי שתהיה לזה השפעה אמיתית, שזה יאפשר לאנשים לראות את הפוטנציאל, היכולות והחוזקות שלנו, את מה שאנחנו יכולים לעשות. אמרתי לעצמי, בוא נראה אם אנשי מישיגן יתנו פתח לאפשרות הזאת". לא מוזר לך להיות סמל שאפילו מייצג אנשים עם מוגבלויות אחרות? "להיות שופט טוב, בעיקר בבית המשפט העליון, מסתכם בניסיון החיים שלך – ככל שיש לך יותר ניסיון, כך תהיה טוב יותר בתפקיד. זה לא קשור למוגבלות מסוימת, זה לא משנה אם אתה עיוור, חירש או בכיסא גלגלים. המיקוד הוא על לעבור מאבקים, לחוות קשיים, להתמודד עם אתגרים ולהיות יוצא מהכלל. וככל שיש לאדם יותר ניסיון כזה, כך גדלה ההשפעה שיכולה להיות לו על אחרים. ככל שיש לשופט יותר ניסיון חיים, כך הוא יותר אדיב, חם, טוב לב כלפי אלו שיש לו השפעה עליהם, ובעל הבנה לקשיים, למאבקים ולאתגרים שלהם". ברנשטיין מעולם לא כיוון להיות שופט בבית המשפט העליון. "לא תכנתי את זה. ידעתי רק שאני רוצה שתהיה לי השפעה, רציתי לעשות משהו חיובי, לשפר את החיים של אחרים", הוא אומר. "לפי הגישה שלי, אתה מתברך בהזדמנויות ואפשרויות מסוימות. ועם המשאבים שקיבלתי, זה התפקיד שלי שתהיה לי השפעה על אנשים אחרים. דברים תמיד קורים מסיבה, ובדרך כלל לטובה. אם אתה מקבל אפשרות, אתה מבין שאתה גדול יותר מעצמך. אף פעם לא חשבתי שאהיה שופט, אבל הרעיון היה להשתמש בניסיון החיים שלי כדי להשפיע על אנשים. וככל שהחיים מתקדמים ואתה צובר ניסיון במובן של אתגרים וקשיים, כך צצות בפניך יותר אפשרויות. תמיד התנהלתי בתשוקה עצומה, אנרגיה והתלהבות, והעבודה שלי כעורך דין יצרה עבורי את הפלטפורמה וההזדמנות לרוץ לבית המשפט העליון. אלו החיים, לא מתכננים כלום, עובדים קשה, עושים את הכי טוב, מנסים לשרת אנשים עד כמה שיכולים והכל נכנס למסלול הנכון". בתור שופט, זה לא בעייתי לקבל החלטות בלי לראות את האנשים? בלי להיות מסוגל לדעת איך נראות הבעות הפנים ושפת הגוף שלהם? "בתור שופט, ראייה היא לדעתי בהרבה מובנים הסחת הדעת הגדולה ביותר. כשאתה שופט מישהו על סמך המראה, לפי איך שהוא מתלבש והמאפיינים הפיזיים שלו, לרוב זה מסיח אותך מבני האדם שהם, ואתה שופט אותם בדרך בלתי מספקת. אנשים עיוורים נוטים להבחין בדברים שאנשים רגילים מפספסים – אנרגיה של אדם, החום שלו, הכנות. אפשר לדעת את זה מהקול שלהם ואיך שהם מדברים, דברים שהם לא ויזואליים. אנחנו מצליחים להקשיב להם, לשמוע אותם, להתמקד בהם, ולהעריך אותם יותר כאנשים. כל דבר ויזואלי הופך למשני ולא רלוונטי, ואז אין לנו דעות קדומות, בעוד שבשבילך זה הסחה". אתה חושב שזה ככה עבור כל אדם מוגבל? המוגבלות מאפשרת להתמקד יותר? "זה לא קשור למוגבלות ספציפית, זה לא שחירש מתמקד יותר במראה או שעיוור שומע טוב יותר, אלא קשור לניסיון החיים הכללי שלהם. אנשים עם מוגבלות צריכים לעבוד קשה בשביל הכל ולהתמודד עם אתגרים שרוב האנשים אפילו לא מדמיינים, אז יש להם יכולת להבין את הקשיים של אחרים. הם אמפתיים יותר, ועם זה בא חיבור, וממנו הבנה למאבקים שאנשים מתמודדים איתם. אם יש לך חיים קלים בלי התמודדויות, לא תוכל להבין אחרים, אבל אם היו לך קשיים, אתה מתחבר ברמה אחרת". "כשאתה משפיע על חיים של אנשים אין זמן לתירוצים" כשאני שואלת את ברנשטיין על מקרה מאתגר במיוחד שהוא נתקל בו בתפקידו, אני לא מופתעת שהתשובה שלו היא שכל יום הוא כזה.כי כל דבר לוקח לי הרבה יותר זמן. למשל, בכל שבוע אנחנו מקיימים ועידה שבה מחליטים לאילו תיקים נאשר להגיע לבית המשפט העליון. בכל ועידה יש 26 תיקים, ואנחנו צריכים להחליט אילו מהם נשמע ואילו לא. אני לא יכול להשתמש בכתב ברייל כי יש יותר מדי חומרים, וגם לא יכול להשתמש במחשב כי אז אני לא אוכל לשמוע את השופטים האחרים ולהיות חלק השיחה, כלומר אני לא אהיה יעיל בוועידה. ולכן מדי שבוע אני צריך לזכור בעל פה 26 תיקים, וממש להכיר אותם". זה נשמע כאילו יש לך זיכרון מדהים. "לא, אני פשוט צריך לעבוד קשה. כי בסופו של יום, אני עושה בוועידה הזו החלטות שישפיעו על כל החיים של אנשים. נניח שנגזר עלייך מאסר עולם על רצח ואת רוצה לערער. המקום האחרון שאליו תוכלי לערער הוא לבית המשפט העליון. זה ההזדמנות האחרונה שיש לאנשים. אז זה לא משנה אם אתה עיוור, לאף אחד לא אכפת. אם לדעתך צריך להפוך את ההרשעה של מישהו – או שאתה יודע מכיר את התיק או שאתה לא, או שבאת מוכן או שלא. הדבר היחיד שמשנה הוא האם אתה יכול לעשות את העבודה שלך בצורה יעילה, להשמיע את הטענות שלך, לשכנע. אם אתה מרגיש שתיק צריך להגיע לבית המשפט העליון, אתה צריך להתמודד עם שאלות של עוד שישה שופטים ולקבל מהם תמיכה. וכשאתה מבין את האחריות הזאת, אתה מבצע את העבודה, לא משנה מה הנסיבות. אתה תישאר ער כל הלילה, תעבוד שבעה ימים בשבוע, 15 שעות ביום, כי זה ישפיע על החיים של אינספור אנשים, ואין זמן לתירוצים". זה די נדיר להיות כזה חיובי. הרבה אנשים לא מסתכלים כמוך על החיים, גם כשאין להם מוגבלות. "לאנשים עם מוגבלות יש בדרך כלל תחושת שליחות חזקה. יש להם מטרה ונחישות, הם יודעים מה מה המשימה שלהם, ומבינים שהם חלק ממשהו גדול וחזק יותר מעצמם. לדעתי תמצית החיים היא לא תמיד להיות שמח מאושר, אלא למצוא סיבה לכך שנוצרת ומה נשלחת לפה לעשות. אתה מקבל כמות זמן מסוימת, וזו האחריות שלך להשתמש בו כדי לעשות משהו משפיע. אנשים עם מוגבלות מבינים שהם לא יהיו כל כך שמחים, המשמעות של החיים שלהם לא באושר, אלא בלעשות משהו, להשתמש בחוויות שלהם כדי להשפיע על אנשים אחרים. וכשאתה מגיע לסוף היום ואומר 'וואו, עשיתי משהו משמעותי עם היום שלי', אז אתה משלים עם הנסיבות שלך, כי השתמשת בזמן שהיה לך בצורה הכי טובה". שום דבר לגבינו בלעדינו ברנשטיין הוא תומך נלהב של דף הפייסבוק ודף הלינקדאין "סיכוי שווה", שמטרתם לשלוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה. מקים הדפים הוא סמנכ"ל השיווק והרגולציה של חברת החשמל אורן הלמן, ומאז שהשניים נפגשו דרך חבר משותף שפעיל גם הוא בתחום, ברנשטיין מסייע להלמן להגביר את השילוב של אנשים עם מוגבלות, בעיקר בגופים ציבוריים וממשלתיים. "שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה הוא הזרז הכי גדול לשילוב שלהם בחברה", אומר הלמן, בעצמו אב לליה בת ה-9, שלומדת בחינוך מיוחד. הוא מסביר: "עבודה היא החיים האמיתיים שלנו. כל מסלול חיינו מכוון לעבודה. בית ספר, צבא, אקדמיה ובסוף אנחנו מכשירים את עצמנו להתפרנס ולחיות חיים נורמטיביים. מי שלא נמצא בעולם העבודה, מתקשה מאוד לחיות חיים נורמטיביים. דבר שני, אנשים עם מוגבלות שמשתלבים בעבודה הופכים לסוכני שינוי בתוך העבודה. הם עוזרים לאנשים שאין להם מוגבלות להבין שזה לא דבר נורא, שמוגבלות לא מגבילה". ב"סיכוי שווה" מתמקדים בגופים ציבוריים גדולים, כי שם רוב ההחלטות לגבי אנשים עם מוגבלות נקבעות, ולא בחברות פרטיות. "אלו החלטות בהיבטי נגישות, טיפולים, קצבאות. ברגע שאנשים עם מוגבלות יהיו חלק מהגופים האלו, הם גם באופן טבעי ישתלבו בקבלת ההחלטות לגבי עצמם", מסביר הלמן. "יש משפט שאומר Nothing about us without us – שום דבר לגבינו בלעדינו. וזה בדיוק הפוך ממה שקורה היום בישראל. רק 2.2 אחוזים מעובדי המדינה הם בעלי מוגבלות, כשבישראל 15 אחוז מהאוכלוסייה הם אנשים עם מוגבלות בגיל עבודה, ובנוסף להם יש גם ילדים, בסך הכל מעל מיליון איש בישראל. זה יוצר מצב שהם לא חלק מתהליכי קבלת ההחלטות. הבעיה שאנחנו לא יכולים להבין אותם באמת, אני לא יודע מה זה לא לראות או לא לשמוע. מצד שני, הם גם לא משתתפים בתהליכי השירות שהגופים האלו אמורים לתת גם לאנשים עם מוגבלות. אלו שני דברים שברגע שאנשים עם מוגבלות יתחילו להשתלב בצורה מסיבית יותר בעולם התעסוקה, יביא גם לשילוב שלהם בחברה, לשינוי של היחס של החברה כלפיהם ולשיפור מעמדם בטווח הארוך" לדברי הלמן, קבוצת "סיכוי שווה" לא מגיעה ממקום של חמלה או רחמים, אלא ממקום של עבודה וכלכלה. "המדינה מפסידה כל שנה חמישה מיליארד שקלים כתוצאה מכך שאנשים עם מוגבלות לא עובדים", הוא מסביר. על מנת לקדם את הנושא הקים הלמן לפני שלוש שנים את קבוצת המתנדבים של "סיכוי שווה", שיזמה את החוק ההיסטורי המחייב שחמישה אחוזים מהעובדים יהיו אנשים עם מוגבלות בכל גוף ממשלתי. במקביל הם הקימו את דפי הפייסבוק והלינקדאין, שפועלים כדי לחבר בין אנשים עם מוגבלות שמחפשים עבודה, לבין מעסיקים שרוצים לתת להם הזדמנות תעסוקה. בעמודים מתפרסמים מדי יום סיפורים של אנשים עם מוגבלות שמחפשים עבודה, וכן משרות שמיועדות רק לאנשים עם מוגבלות. "החלום שלי בסוף הוא שכשנגיד 'שילוב' בישראל נתכוון לא ל-integration, שילוב, שבו אנחנו מצפים מאנשים עם מוגבלות להשתלב בחברה, אלא ל-inclusion – הכלה, זה אומר שאנחנו אחראים לשלב אותם", אומר הלמן, "מי שאחראי לשילוב זו החברה הרגילה, הבריאה, שאין לה מוגבלות. זה אינטרס ראשון במעלה שלנו, כי זה יהפוך את החברה שלנו ליותר בריאה, מכילה, רגישה ואנושית. זה התפקיד שלנו". "זה לא פרויקט תרומה לקהילה - יש פה ערך אמיתי" התפקיד של ברנשטיין בשיתוף הפעולה שלו עם הלמן הוא פשוט להוות דוגמה לשילוב הזה. "אנשים צריכים לראות שלשלב אנשים עם מוגבלות בעבודה זה אפשרי ולא רק תיאורטי. שאדם עיוור יכול להיות שופט. חשוב שאנשים יראו, שזה לא סתם פרויקט שמחמם את הלב או תרומה לקהילה, אלא שיש פה יתרונות אמיתיים וערך אמיתי. וכשהם יראו את זה בגוף ראשון מאדם שעושה את זה, הם יבינו לא רק שזה יכול לעבוד, אלא שזה גם קורה. וזה מה שיעזור להקל על החששות שלהם כי הם יראו שזה אמיתי, הנה אדם עיוור שמתפקד בסדר גמור, ואפילו מוסיף לתפקיד ויוצר דרכים שונות לראות את התיקים". אתה מרגיש שהדרך שאנשים מסתכלים על זה שזה משתנה? יש התקדמות בזה? בהחלט. הבחירה שלי במישיגן אומרת הרבה, כי לפניה אנשים עם מוגבלויות נלחמו להיות חלק מהקהילה, ללכת לבתי ספר, לעבוד. המיקוד היה על להיכלל ולהיות שווים, אבל הבחירות לקחו את זה צעד נוסף קדימה ואמרו – עכשיו אנשים עם מוגבלויות הם שווים וכלולים בחברה, ואנשים רגילים מרגישים בנוח שהם ביניהם, אבל האם הם יהיו מוכנים לאפשר לאדם עם מוגבלות משמעותית להיות בעמדה שהוא גם יקבל החלטות שישפיעו על החיים שלהם? האם הם מוכנים? והאנשים במישיגן אמרו שבהחלט כן. שהם רוצים שאדם עם מוגבלות ייצג אותם, ושההחלטות שלו ישפיעו עליהם. כשאנשים נותנים לך להיות בעמדה כזאת, זה הסימן שהם מרגישים בנוח עם זה". מה עוד אתה מאחל לעצמך? מה עוד אתה רוצה להשיג? "באופן אישי הייתי רוצה להישאר בתפקיד שלי לנצח, ככל שהבוחרים יאפשרו לי. באופן כללי, התשוקה שלי היא שנוכל לספק הזדמנויות עבודה לכל האנשים עם מוגבלות בישראל ובשאר העולם. שיותר חברות יהיו מוכנות לתת הזדמנויות ולהעסיק אנשים עם מוגבלות. כי בסופו של יום, אפשר להנגיש את האוטובוס, את בתי הספר וכן הלאה, אבל מה שהכי חשוב זה הזדמנות תעסוקה. מי שייתן להם הזדמנות יגלה שיש להם הכי הרבה אנרגיות, הם אף פעם לא מוותרים או מרימים ידיים, והם העובדים הכי טובים, כי הם אסירי תודה על ההזדמנות. וזה הדבר הכי חשוב, כי עבודה נותנת לך תחושת כבוד, מטרה וערך, את התחושה שאתה נחשב ורלוונטי. זה נותן לך משמעות וכיון. זה שיש לך מקום ללכת אליו וסיבה חשובה לקום בבוקר, זו תמצית החיים". קישור לכתבה
  2. בית המשפט נגד מח"ש: הכשירה חקירה משטרתית פגומה ק' בת ה-19 הואשמה בתקיפת שוטרת בנסיבות מחמירות, אולם זוכתה מעבירה זו בסופו של דבר. הסיבה: התנהלות רשלנית של מח"ש, שלא דאגה לטפל בתלונה כנדרש ולמעשה התעלמה מהטענות שעלו מעדותה. בית המשפט: "לא ייתכן שיוחלו אמות מידה שונות על אמרה של אזרח ועל אמרה של שוטר" ק', צעירה בת 19 הואשמה בתקיפת שוטרת בתחנת המשטרה, לצד עבירות נוספות. היא הודתה בחקירתה במשטרה בביצוע העבירה שבה נחשדה, אך לצד זאת ציינה כי השוטרת שחקרה אותה בחקירה קודמת דחפה אותה, משכה בשערה ואף שרטה אותה, וזאת במסגרת מאבק ביניהן. "היא התחילה עם הדחיפות", סיפרה ק'. "אמרתי לה את לא תדחפי אותי, את כולה שוטרת, מצדי תעצרי אותי אני לא מפחדת. את לא תרביצי לי גם אני יודעת להרביץ. ואז היא משכה לי בשיער", סיפרה. ק' הואשמה בתקיפת שוטרת בנסיבות מחמירות, אולם זוכתה מעבירה זו בסופו של דבר. הסיבה לכך - התנהלות רשלנית של המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש), שלא דאגה לטפל בתלונה כנדרש ולמעשה התעלמה מהתלונות שעלו מעדותה של ק'. "לא ייתכן שיוחלו אמות מידה שונות על אמירה של אזרח ועל אמירה של שוטר", כך נכתב בהכרעת דין שניתנה לאחרונה. לכתבה המלאה
  • הודעות בפורומים

  • אשכולות בפורום

  • משתמשים רשומים

  • המשתמש החדש ביותר

×